כגודל הדראמה כך גודל האכזבה. כל העיתונות החרדית והמדיה הקולית והוויזואלית דיווחו שבוע ימים על כך ש'העדה החרדית' עוברת בימים אלו אחת מהאירועים המטלטלים ביותר בהיסטוריה רווית הסערות המלווה את העדה מאז היווסדה לפני כמאה שנה. ונאדה, תוך חצי יום של דיבורים וטקסים, וכולם רואים את כל הנצים מסובים יחד לשלחנו של האדמו"ר מוהר"א מסאטמאר, אין דרמה ואין משבר, ועולם "העדה החרדית" כמנהגו נוהג.

בצדק חשבו שהנה יש לנו משבר אימים. בסופו של דבר, אפשר ויכולים לשרוד מול שונאים ומשטינים מבחוץ, יהיו אלו כגובה ארזים גובהם, וגם אם ישתמשו בכל כלי הנשק הקונבנציונאליים והלא-קונבנציונאליים – אבל אי אפשר לעמוד מול דכדוך ומריבה פנימי, המחלקת ומפצלת את העדה מניה ומתוכה, והשערורייה הגדולה הוא שבשורה התחתונה כל הסכסוך כלל לא שייך להעדה, וישנו גורם חיצוני המשחק עם הרגשות והאידיאלים משחק מסוכן והרסני ביותר. עם זאת, כנראה שקיומה של העדה החרדית היא קצת למעלה מההבנה הקלאסית של פוליטיקאים ופרשנים בגרוש, אם נרצה ואם לא נרצה, יש בה משהו רוחני, קיומי, שחזק יותר מכל השרלטנים וגברא ערטילאי.

אז למי שצריך קצת סדר בבלאגן, ננסה לעשות זאת בשורות הבאות. העדה החרדית מורכבת ממגוון חוגים ודעות, שיטות ומתודות, אידיאלים ואמונות, השונים במהותן זו מזו, חלקם מתווכחים בתוכם וחלוקים מניה וביה, והם קוטביים במהותן זו מזו. המאחד אותם יחד זו המסקנה וההבנה שיהודי חרדי הרוצה להיות שלם עם עצמו, עם אמונתו ותורתו חייב להיות חבר בקהילה אשר רק התורה והשולחן ערוך הם המכריעים, קהילה בלתי תלויה בשלטון ובגורמים של בוזי תורה וההלכה, ודרך קהילה זו הוא יקבל את שירותי הדת, החינוך והארגון המוסדי אליה נזקק היהודי בקשר שלו עם בוראו דתו ואמונתו.

העדה החרדית הוקמה כארגון בשמה "ועד העיר למקהלות האשכנזים", על ידי אנשים בעלי השפעה ומובילי דעה בציבור מתושבי העיר ירושלים שאחרי מלחמת העולם השנייה, וביניהם רבנים מכובדים, מנהיגי ופרנסי ציבור, מנהלי מוסדות ובעלי דעה, והם קבעו את סדר הקהילה שתהא כפויה ותחת סמכות הגאב"ד והביד"צ, לצד ההנהלה שמשקפת את מרכב האוכלוסייה של חברי העדה הנאמנים אליה, והם הקימו את הקהילה הנפרדת, מוסדות הביד"צ, רבני השכונות ומורי ההוראה, ועדות הכשרות, השמיטה, השחיטה, העירובין, החינוך והשבת וכו' וכו'.

שנים רבות מתנהל בתוך העדה החרדית התחרות שבין הקהילות והדעות המרכיבות את העדה החרדית על דרכה וזהותה. ההיסטוריה של העדה החרדית מלאה בפרשיות מסעירות יותר ומסעירות פחות. בל נשכח שבתוך העדה החרדית היו מנהיגים קוטביים ביותר, לצד ר' משהו בלויא היה אחיו ר' עמרם, לצד ר' רפאל קצינלנבויגן היה ר' אהרן קצנלנבויגן, לצד ר' שמואל קוק אחיו של הרה"ר הרב קוק שהיה במשך שלוש שנים יו"ר העדה החרדית היו אישים כמו רבי אשר זליג מרגליות וכדומה. במועצת הנהלת העדה החרדית הראשונה והשנייה והשלישית היו לא פחות מ-28 אישים בעלי תואר ד"ר ופרופסור, לצדם של ראשי ישיבות פוסקים וגדולי אדירי תורה ויראה, מורים בבתי ספר לצד לוחמים קנאים כבירים, ומה שאיחד את כולם הייתה הנהגה אחראית של גדולי תורה אשר ישבו עם הנהלה רצינית ואחראית וניהלו את מערכות ישראל סבא בגאון ובעוז.

בתוך המגוון של פני המזרח ביהדות החרדית, יש לה להעדה החרדית מקום של כבוד והערכה, כאשר להרכב האנושי של המנהיגות התורנית העומדת בראשה מוסיפה להילה. חילוקי דעות בתוככי הביד"צ היו מעולם, אפשר לכתוב על כך ספר שלם על המחלוקת והוויכוחים בהרכבים השונים של הביד"צ, ותמיד הייתה ההנהגה יודעת לשמור על גובה הלהבות ועל האוקטבות בוויכוחים הסוערים.

מה שקרה בהעדה בתקופה האחרונה, הינו חלק מהתופעה הרחבה הכלל עולמית, וכלל ישראלית, שפשתה המחלוקת בישראל, וישנם המלבים ומכניסים אש זרה בוויכוחים התורניים שבין גדולי ישראל וסביבותיהם. יש הנהנים מכך, יש המתפרנסים מכך וזו הבעיה האמתית.

בכל זאת אתמקד בוויכוח העומד על הפרק. ישנו אגודה סטטוטורית שהקימו אותה כמה אנשים טובים בבני ברק, אנשים ששייכים לחוג מסוים מרחוב רשב"ם, ונתנו לה שם "אתרא קדישא" שלקחה לעצמה את התפקיד ללחום נגד גזירת חיטוטי שכבי ברחבי הארץ. עם השנים צברה האגודה הילה בציבורים חרדים מסוימים ומשטמה עזה בציבורים חרדים אחרים. היא לא אגודה ששייכת וקרובה אידיאולוגית להעדה החרדית, אבל מתוקף היותה לוחמת נגד גזירות השלטון החופשי הם קבלו הרבה פעמים חיזוק רב בתוככי העדה, לצד פרשיות ומקרים שהעדה התנגדה לדרכם ולשיטותיהם, כמו חוגים רחבים ביותר ביהדות החרדית, וגדולי תורה ידועים ומפורסמים שדי התנערו מהם באופן ברור ומוחלט.

המציאות בשנים האחרונות, שמרן הגאב"ד הגאון רבי יצחק טוביה ווייס מאוד בעד האגודה ושיטות מנהיגה וסדרי פעולותיו, בעוד מרן הראב"ד הגאון רבי משה שטרנבוך מתייחס לאגודה בערבון מוגבל מאוד ואינו סומך עליהם בעיניים עצומות ומעדיף לבדוק בעצמו ולדרוש אחרי קביעותיהם, כמו שנהגו בביד"צ מאז שהוא מכירו מבפנים. בפרשה של העבודות במתחם גולובנציץ בבית שמש הייתה ניסיון להביא את הסוגיה לדיון בפני הביד"צ העדה החרדית, בדיוני עומק, שקופים, נקיים ולאמתה של תורה, עד שנחלקו הדעות, בעוד דעת הראב"ד הוא שלא מיצו את הדיון האמתי והנוקב כמו שצריך, ולכן אין שום דבר שהוכרע להלכה ולמעשה בדיוני הביד"צ, ומעתה הוא נכנס באופן אישי לעובי הקורה ופוסק על-פי הכרעת דעתו. ודעת הגאב"ד שהדיון הייתה כמו שצריך להיות, ויש מקום לומר שהביד"צ הסכימו שמה שאומרים באתרא קדישא זוהי ההכרעה של הבד"צ, וממילא מה שקורה במתחם הוא בניגוד לדעתו, ולטעמו גם דעת הביד"צ.

אלא שבעוד ושני תלמידי חכמים מנצחין זה את זה בהלכה, "ואת והב בסופה" שהם אוהבים זה את זה – גורמים שליליים, בעלי ריב ומחלוקת הכניסו אש זרה במחנה, להוציא לעז על גדול פוסקי הדור בתקופתנו, האיש אשר פקע שמיה זה שבעים שנות פסיקה הלכתית ומשפט בישראל, והכל בצורה בזויה ומזעזעת. ונוצר מצב, שצד אחד מדבר תורנית ומורה בפועל את ההכוון ההלכתי, הצד השני פועל בהשפלת גדולי ישראל וקהילות הקודש, משתמש בטקסים רגשיים אובר-תורניים, ובשיטה של פשקווילים, זיופים, כנסים ומחאות, הטרדות וטרור לכל מי שלא משלים עמהם.

שבירת המוסכמות בוויכוח, כאשר צד אחד מדבר תורנית והשני באלימות ובהטרדות והחרמות בשלילת הזכות של הצד השני, נתפס ע"י רבינו הראב"ד רבי משה שטרנבוך שליט"א כפגיעה קשה המטיל בספק את יכולת השתתפותו תחת קהילה ומסגרת אחת, כאשר ברקע כל אותם ויכוחים אמוניים והיסטוריים, גישות ושיטות שונות במערכות, ומערכת יחסים אישית בין הקוטביים, שהיה נראה כאילו והקרע לא יהא ניתן לאיחוי ולהדביק מחדש.

הסיסמא בהעדה החרדית לחיזוק פנימי בעתות משבר נלקח מהכתוב בישעי': זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'. העדה החרדית זקוקה לשתי המחנות, היא נזקקת למרן הגאב"ד והיא חייבת את מרן הראב"ד, שניהם חצובים ממעיינו הטהור של הצדיק והמנהיג התורני הגאון רבי משה שניידר זצ"ל, ותורתם רכשו בחיי תורה של מסירות נפש בעוני ובסכנת חיים. הקהילות הנמנות על חוגי העדה החרדית זקוקים לשניהם, וכמו שידעתי מהרגע הראשון: בסופו של דבר המשבר יביא לחיזוק העדה החרדית, לביצור החומות מצד אחד והרחבת מעגלי ההשפעה מצד שני.

מנהיגי הקהילות המובילות והאחראיות של העדה, חצרות סאטמאר דושינסקיא ותולדות אהרן אמרו את האמירה הברורה לאורך ולרצף כל המשבר: לא ניתן להפריד ביננו, אנחנו צריכים את ההרכב המלא של כל הגורמים יחד, ואמנם עת ניסיון הוא, אך בסופו של דבר ההיגיון הצרוף ודבר התורה המסורה לנו, עם האחריות לבנין של תורה וחסד בטהרה, עם האחריות לקהילה נפרדת כדין וכהלכה היא שתעמוד לנו.

***

איננו יודע אם זה אמרה נכונה לומר אותה כאן, אבל שמעתי אותה מהרב הראשי לשעבר של בריטניה הרב ד"ר לורד יונתן סאקס ומאוד התחברתי אליה: הרב נורמן לם, לשעבר נשיא ׳ישיבה אוניברסיטה׳, העיר פעם שהוא מכיר רק בדיחה אחת בכל הגמרא: המימרה כי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות סד ע"א). והרי אנחנו רואים את המחלוקת שיש בחצרות הרבנים ואי-אפשר להתחמק מזה. ואיך אפשר לומר שהם מרבים שלום בעולם?

כמובן, ובוודאי שהגמרא לא התכוונה להתבדח ח"ו. ובכדי להבין מדוע הדברים אמורים במלוא הרצינות, יש לקרוא את המשך המימרה: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וְכָל-בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי ה'; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד, יג), אל תקרי ׳בנייך׳, אלא ׳בונייך׳". כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה רבינו בפרשת השבוע ויקהל, כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן.